מעלת יום ט"ו בשבט

מה אמר משה ביום ט"ו בשבט?

בספר 'אמרי נועם' להרה"ק מדז'יקוב זי"ע כתב, כי בספר דברים יש תתקנ"ה פסוקים, כמנין תתקנ"ה רקיעים, כמבואר בספר הרוקח באריכות. ובתחילת חומש דברים התורה מספרת כי 'הואיל משה' והיה זה ביום א' שבט, כשמשה רבינו מתחיל מהפסוק 'ה' אלקינו דבר אלינו בחורב לאמר', בפסוק ו', וממשיך עד יום ז' אדר ששם מתחיל פרשת 'וילך משה'. וכשנמנה מפסוק ו' עד וילך משה יש תל"ב פסוקים, ואם נחלקם למנין ל"ו ימים, מיום א' שבט עד ו' אדר, נמצא שדיבר בכל יום כ"ג פסוקים בשוה בכל יום.

ולפי זה, יוצא כי בט"ו בשבט נאמרו מפיו אלו הפסוקים (דברים יא, י-יב): "כִּי הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק, וְהָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ אֶרֶץ הָרִים וּבְקָעֹת לִמְטַר הַשָּׁמַיִם תִּשְׁתֶּה מָּיִם, אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה".

הרי שדיבר בחמשה עשר בשבט בשבחה של ארץ ישראל - הפלא ופלא.

ט"ו בשבט – כנגד היסוד

הנה, יום ט"ו בשבט - חל תמיד בימי השובבי"ם המסוגלים לתיקון היסוד, וגם ט"ו בשבט עצמו התיקון שלו ביסוד, כי בכל חג מתקנים ספירה אחרת, פסח בחסד, סוכות בגבורה, שבועות בתפארת, חנוכה ופורים מתקנים בנצח והוד, ט"ו בשבט וט"ו באב ביסוד.

ולכן יום ט"ו בשבט הוא תיקון היסוד של השנה כולה, והתיקון נעשה במה שתיקנו רבותינו לאכול הפירות ולברך עליהם ולתקנם. וכמו שעל ידי התפילה האדם מתקן ומברר ניצוצי קדושה, כן הדבר באכילה, שהרי בפירות שאדם אוכל יש ניצוצי קדושה, חוץ מגלגולי נשמות שמגולגלים בהם. וכשאדם אוכל בקדושה ובטהרה הוא מברר ומתקן ניצוצי הקדושה שבמאכל.

קדושת האדם ניכרת באכילתו, אם אדם אוכל כהלכה, מתגבר על התאוות שלו, עושה תשובה, מתפלל על מזונו, נותן צדקה בכדי לפדות את ניצוצי הקדושה שבאכילה, וע"י זה יכול לתקן ולהגיע להשגות גדולות ורבות. וידוע הוא, כי עבודת האכילה הינה עבודה גדולה, ובפרט ליודעי ח"ן המכוונים, כי יש באכילה כוונות נוראות.

לאחד את מה שהפריד עמלק

יום ט"ו בשבט, על פי רוב יחול בפרשת בשלח - בה מוזכרת מחיית עמלק. כידוע, עבודת עמלק היא פירוד, כמו שכתוב במדרש תנחומא (כי תצא סי' יח) "רבי לוי בשם רבי אחא ברבי חיננא אומר, כל זמן שזרעו של עמלק בעולם, לא השם שלם, ולא הכסא שלם. אבד זרעו של עמלק, השם שלם והכסא שלם".

בט"ו בשבט, הלבנה במילואה. ואמרו המקובלים, שכאשר הלבנה במילואה, נעשה יחוד הוי"ה אדנות, וזה זמן למחיית עמלק. ולכן אנו עושים ביום ט"ו בשבט, יום שהלבנה במילואה, תיקון גדול על ידי אכילת שבעת המינים, כמו שכתוב בספרים הקדושים (חסד לאברהם מעיין שלישי נהר כא; אור החמה בהעלותך), שקדושת שבעת המינים גדולה מקדושת המן שירד לאבותינו במדבר, כיון שהמן ירד בחוץ לארץ, שזה בבחינת מוחין דקטנות. אך פירות שבעת המינים מארץ ישראל הם בבחינת מוחין דגדלות, ולכן תקנו רבותינו לאכול מפירות שבעת המינים.

וע"י זה מתוקנת מידת היסוד ויורד שפע וברכה לעולם, ונמחה שמו של עמלק מן העולם. וגם ט"ו בשבט חל בדיוק שלושים יום קודם לפורים, שבו מצווים אנו למחות שמו של עמלק, לכן מברכים על הפירות בט"ו בשבט, שבכך נמחה שמו של עמלק, וע"י זה אנו מורידים את השפע והמוחין לכל העולם שלושים יום קודם פורים, כהכנה לפורים.

כאשר שלמה המלך בנה את בית המקדש, נשא תפילה לפני ה', ובתפילתו אמר (קהלת ב, ה): "עשיתי לי גנות ופרדסים ונטעתי בהם עץ כל פרי". ויש להבין, וכי אפשר שבמקום אחד יהיו כל העצים? אלא, מבית המקדש יש צינורות מיוחדים המוריקים שפע לכל המקומות בעולם, אך היום כשבעוונותינו חרב בית המקדש, העצים והפירות מתברכים וניזונים על ידי התפילות של עם ישראל. כי תפילות - אבות תיקנום, והכינו לתפילותינו דרכים וצינורות שבהם יעברו התפילות.

הגזירה על חכמי ישיבת פורת יוסף

מספר רבי ראובן שראבני זצ"ל (בספר דרש בחכמה), המנהג בישיבת "פורת יוסף" שפעם בשנה, ביום ט"ו בשבט, מקיימים כל בני ישיבת "פורת יוסף" תענית דיבור במשך כל היום, וקוראים את כל ספר התהלים ג' פעמים רצופות.

ומשום מעשה שהיה - הנהיגו חכמי הישיבה לעשות סדר זה, כי בראשית ימיה של הישיבה בעיר העתיקה, ביום ט"ו בשבט תרפ"ה, הסתלק לבית עולמו בפתאומיות ראש הישיבה הראשון רבי שלמה לניאדו זכר צדיק לברכה.

וסיפר לי מו"ר חכם יהודה צדקה זצ"ל שהיה בלויה של ראש הישיבה, ובעודם בדרך לקבורה היה עומד בסמוך לרבי יצחק שרבאני שהיה מחכמי הישיבה, ורבי יצחק רצה לנוח מעט והתיישב על אבן בהר הזיתים, ופתאום ספק ידיו בצער ואמר, מי יודע מה יהיה בשנה הבאה בישיבה? ואכן בשנה הבאה באותם ימים, בתאריך ט''ז שבט תרפ"ו, הסתלק לבית עולמו רבי יצחק שרבאני, או אז הבינו חכמי הישיבה שמידת הדין מתוחה עליהם.

והוסיף לי חכם יהודה צדקה, שבמשך השנה הבאה היה פחד גדול בין החכמים, שמא יגיע זמנו של מי מהם השנה להסתלק מן העולם. ואכן, במשך הזמן נפטר אחד מחכמי הישיבה הוא רבי אברהם הכהן, ובתאריך ט"ז בשבט [תרפ"ז] נפטר סיניור רבי נסים נחום, שהיה מעמודי התווך של הישיבה ואחד מהגבאים המסורים לה. [וידוע כבר מעלתו הגדולה של רבי נסים, כי הוא היה חסידא קדישא ורוב ימיו בפרישות ותעניות עם סיגופים נוראיים, והוא היה תלמידו של השד"ה, וייסד עבורו את ישיבת רחובות הנהר. ומאחר וכמה מתלמידיו המובהקים של השד"ה היו מחכמי האשכנזים בירושלים, לכך יסד רבי נסים נחום בעבורם את ישיבת 'שער השמים' הידועה עד היום בירושלים, בכדי שימשיכו את לימוד תורת רבינו האר"י לפי דרך רבותינו חכמי עדות המזרח ועל פי שיטת הרש"ש. ומעשי חסידותו של רבי נסים נחום גדולים המה עד מאד, עד שאפשר לומר עליו שהיה חד בדרא בזיכוך גופו ונפשו לעבודת הבורא, וגם היה חד בדרא בריבוי והפלגת מעשי הצדקה מתוך עושרו המופלג, והוא היה מעמיד התורה בירושלים באותו הזמן. זכורני, שסיפר חכם יהודה צדקה, שכשבניו של אותו חסיד התחילו ללכת בשינוי מהמקובל מהדורות הקודמים, ולבושם כדרך האירופאים בחליפה קצרה וכדו', החליט בקנאותו לשבת עליהם שבעה על שעזבו דרך הצניעות, וחברו למתקדמים באופן לבושם].

וביום שנפטר רבי נסים נחום, הזדרז רבי אהרן רפול להניח בידו מכתב, ובו כתוב לבקש מהצדיקים שם שיתפללו על הישיבה לבטל מעליה את רוע הגזירה.

במשך ימי השבעה, נגלה בחלום רבי נסים נחום לידידו ורעו רבי רפאל מנשה ענתבי מהעיר צפת, ואמר לו למסור לחכמי הישיבה שמסר את דבר המכתב לפני ג' צדיקים בעולם העליון, והם רבי חיים ויטאל, ורבי חיים מוסאפיא, ורבינו החיד"א, ואכן התבטלה הגזירה.

רבי רפאל ענתבי כלל לא ידע שידידו רבי נסים נחום נפטר, ומיד הזדרז לשים פעמיו לירושלים, בהגיעו לשם, היה זה ביום האחרון לשבעה, ובבואו לבית האבלים סיפר לבניו של רבי נסים נחום שנגלה אליו אביהם ואמר לו אודות המכתב, וביקש ממנו למסור שהגזירה התבטלה. בניו של רבי נסים לא ידעו כלל על המדובר ולא הבינו את פשר הדבר, אדהכי והכי נכנס לשם רבי אהרן רפול, וכששמע על הענין מיהר לספר להם על מה שנעשה, וכך ידעו שהתבטלה הגזירה.

ודודי, רבי שלמה שרבאני היה אומר, שחכמי הישיבה תלו את הגזירה מחמת דקדוק הדין כחוט השערה על חסרון בהתנהגות בקדושה, וכיון שמקום הישיבה היה מול מקום המקדש כבקשתו של הבן איש חי, מחמת כן היה ראוי להיות שם בדרכי קדושה מופלגים יותר ויותר.

וגם הוסיף, שדורשי רשומות בישיבה היו נותנים סימנים באותם צדיקים שנסתלקו בגזירה זו, ונרמז שמם בר"ת אנש"י אמונה אבדו, כי אנשי הוא ר"ת: רבי אברהם הכהן, ורבי נסים נחום, ורבי שלמה לניאדו, ור' יצחק שרבאני.

ומחמת כן, החליטו חכמי הישיבה במשך השנים לקבוע יום מקודש לימים אלו ט"ו או ט"ז בשבט, לקיים בו תענית דיבור במשך כל היום ולקרוא את ספר התהלים ג' פעמים רצופות ללא הפסקה. והם ראו בכך כי לא לחינם אירע מקרה זה בימי השובבי"ם, ועל כן התחזקו בו כולם בעניינים השייכים לפה ולדיבור, הקשורים בקשר אמיץ עם קדושת אות הברית, שהכל הם מבחינת היסוד.

אין לתאר את גודל החיזוק והרגשת הקדושה שהיה בזה לכל מי שזכה לבא בשערי הישיבה הקדושה, לטעום מנעמיה, לאכול מפריה, ולשבוע מטובה בקדושה וטהרה.

ט"ו בשבט הוא שער השמחה

יום ט"ו בשבט - הוא שער השמחה לימים הבאים עלינו לטובה, שכן שלשים יום קודם פורים - הוא יום ט"ו בשבט, ונמצא שכבר 'דורשים' מעניינו של חג הפורים, ביום ט"ו בשבט.

ואכן, ענין זה רמוז בשם 'חמשה עשר בשבט' ש'חמשה עשר' בחילוף אותיות זה 'שער השמחה', להורות על מעלת השמחה ביום הזה.

ארבעים יום קודם בריאת העולם

כתוב בספר הקדוש 'קרן ישועה' להרה"ק מריבעטיטש זצוק"ל ב'ליקוטי צבי לצדיק' בשם אביו בעל ה'צבי לצדיק' מבלאז'וב זצוק"ל, שכשם שלדעת רבי אליעזר בתשרי נברא העולם, ונמצא שיום כ"ה אלול הוא יום של 'בראשית ברא', כך לרבי יהושע הסובר שבניסן נברא העולם, הרי שיום כ"ה אדר הוא יום אחד דבראשית, ויום השישי הוא א' ניסן.

ומכיון שאמרו חז"ל (סוטה ב.) ארבעים יום קודם יצירת הולד יוצאת בת קול, כך ביום ט"ו בשבט יוצאת בת קול על הבריאה של השנה הבאה, כי הוא ארבעים יום קודם כ"ה אדר, יום בריאת העולם.

יום עליית הדומם לצומח

והנה, סדר הבריאה הוא שיש עליה מדומם לצומח ע"י שצומחים התבואה והפירות, וכן עליה מצומח לחי ע"י שהחיות אוכלות הצומח, ועליה מחי למדבר ע"י שהחי אוכל החי בקדושה וטהרה.

וההתעלות הראשונה היא כשנתעלה מהדומם לצומח, וזה נעשה ביום חמשה עשר בשבט שהשרף עולה באילנות, היינו שהדומם עולה לצומח.

ולכן אות צ' דצ'מח הוא בגימטריא: דומ"ם, לרמוז שהדומם נכלל בצומח. ואותיות מ"ח דצמ"ח בגימטריא: יבו"ל. שהרי הדומם עלה להיות יבול, וזה נעשה בחמשה עשר בשבט. וזהו שכתוב (תהלים נח, יב): אך פרי לצדיק, הפרי עולה לאות צדיק דצומח, 'אך יש אלקים שופטים' בגימטריא: 'חמשה עשר בשבט', שבו נעשה פעולה זו שיוצא מן הכח אל הפועל - העליה מן הדומם אל הצומח.

וברש"י (ר"ה יד. ד"ה הואיל) מבואר שבזה היום השרף עולה באילנות. ואם הדומם נהפך לצומח ע"י גשמי השנה, כך היה בראשית הבריאה, כי ביום שני לבריאת העולם היתה מחלוקת בין מים עליונים למים תחתונים, ואח"כ אמר הקב"ה: יקוו המים אל מקום אחד. ובתחילה צירפו את המים למקום אחד, ואח"כ 'תוצא הארץ', וכן הוא בכל שנה ושנה שיש בו התחדשות הבריאה, בכך שהדומם עולה להיות צומח בזה היום.

למה חטאה האדמה?

ובתחילה צוה הקב"ה שטעם העץ יהיה כטעם הפרי, ושינתה האדמה ולא הוציאה טעם העץ כטעם הפרי, וכביכול בחרה ברע שלא לעשות כרצונו יתברך. ונודע מה שביאר בזה הגה"ק מאפטא זיע"א, שעשתה האדמה כן לטובתנו, כי היא ידעה שאדם יסודו מעפר, ואם עתיד הוא לחטוא - הרי יתבייש כערום בלי לבוש, לכן שינתה האדמה מדברי ה', כדי שיוכל האדם להתכסות מחרפתו ע"י הטענה שהוא נוצר מאדמה שכבר הקדימה לחטוא לפניו, והיא גרמה לו, וזהו פנימיות ענין עלה תאנה שעשו מהם אדם וחוה חגורות.

צריך לדעת איך לאכול את פירות הארץ הקדושים

מספרים על יהודי אחד שעלה עם משפחתו לארץ הקודש. והנה, תיכף כשדרכו רגליו על אדמת הקודש, הוא נישק את עפרה בהתרגשות רבה. ואז אמר לבני משפחתו: בואו ונאכל מפירות ארץ הקודש! כולם כמובן שמחו מאוד. הם הגיעו לדוכן של רוכל אחד שהיה מוכר רימונים. התרגשותם היתה כפולה ומכופלת, כי מעולם לא אכלו רימונים!

מיודענו היהודי פתח את הרימונים, וגילה 'להפתעתו' הרבה גרעינים בתוכם. הוא רגיל להשליך את גרעיני הפירות לפח, ולכן גם כאן זרק את כל הגרעינים לפח, וחילק לילדיו את הקליפה - 'תוכו זרק קליפתו אכל'. כמובן, שמיד נתקפו הילדים בבהלה מהקליפה והתחילו להקיא. אוי ואבוי, איזה פירות יש כאן בארץ הקודש? והנה, חלף שם יהודי זקן בעל צורה, והלה תיכף שאל אותו: יאמר נא לי כבודו, הלא פירות ארץ הקודש חשובים הם עד מאוד, הלא כן? אמר לו הזקן: ודאי, ודאי, פירות ארץ הקודש הם קדושים ביותר, אבל צריך לדעת איך לאכול אותם...

וכך, גם בהגיע היום הקדוש הזה יש בו מעלות רבות, אבל צריך לדעת איך 'לאכול' אותו, איך לנצל יום כזה שיש בכוחו לדחות הפורענויות מעל עם ישראל, אם זה בקביעת זמן להודאה להשי"ת, אם זה בהתחזקות בהלכות ברכות וכן על זה הדרך.

מעלות חודש שבט

שבט - בבחינת ששה חודשי החורף, הוא החודש החמישי והוא הוד כמידתו של אהרן. וצריך בחודש הזה להתאמץ יותר להיות אוהב שלום ורודף שלום, ומשים שלום בין אדם לחבירו ובין איש לאשתו יותר מכל חדשי השנה. ואתי שפיר הרמז שרמזו הקדמונים: שב"ט ר"ת: שלום טובה ברכה. ויזהר ביותר לכבד ללומדי תורה ולהחזיק ברכים כושלות, ושלא להיות הולך רכיל, ומנע רגלך מלרוץ לרעה בחדש הזה בזהירות יותר משאר ימות השנה.

שבט - שבטו יוסף, כמו שכתב בספר עמודי שמים (דף ק"ן ע"ב), ומה טוב דהם ימי שובבים, דהוא כמידתו של יוסף שומר הברית, וצריך ליזהר יותר ויותר. (מועד לכל חי, להגר"ח פלאג'י זיע"א, סימן ל' אות ב-ג)ץ

ויש שכתבו שחודש שבט - נגד שבט אשר (כך מובא בספרים הקדושים, שי"ב חודשים הם נגד י"ב שבטים). ואצל אשר נאמר (בראשית מט, כ): מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך. מאשר שמנה לחמו והוא, ר"ת: שלו"ם. שבזמן שיש שפע בעולם, שלום ושלוה מצוי בין הבריות. וכמ"ש רש"י ז"ל, על הפסוק (בראשית מא, ב): שבע פרות יפות מראה, "סימן הוא לימי השובע, שהבריות נראות יפות זו לזו, שאין עין בריה צרה בחברתה". ולכן חודש שבט שהוא ר"ה לאילנות. ושבו מתעורר השרף באילן, הוא נגד אשר הנותן מעדני מלך.

חדש שבט - הוא האחד עשר במנין החדשים שמתחיל מניסן, ואילו בספירה הרגילה כשאנו מונים שנים וחדשים בתוך השנה, הרי הוא חמישי לתשרי שבו מתחילה השנה. ובמקרא הוא נקרא תמיד החדש האחד עשר, ככתוב (דברים א, ג): "ויהי בארבעים שנה בעשתי עשר חדש" וגו', וכן (זכריה א, ז): "ביום עשרים וארבעה לעשתי עשר חדש הוא חדש שבט" וגו'.

ראש חדש שבט הוא תמיד יום אחד בלבד, כיון שחדש טבת שלפניו לעולם חסר. אולם חדש שבט לעולם מלא, שלשים יום, ויום שלשים שלו הוא ר"ח אדר.

מזלו של החדש – דלי, על שם הכתוב (במדבר כד, ז): "יזל מים מדליו וזרעו במים רבים", כיון שבשבט כבר יצאו רוב גשמי השנה והבורות מלאים והמים שבבארות עולים, והדליים שואבים ממרומי הבור ולא מעמקו, וכשהם יוצאים מן הבור עדיין מימיהם נוטפים מדפנותיהם שמבחוץ.

וכן, דל"י ר"ת: ד'ור ל'דור י'שבח, שאנו שואבים כוחות הקדושה כל דור מהדור הקודם לו, וכמו בחודש שבט שהתעוררות השרף באילן באה מהכוחות הטמונים באדמה משנים עברו, מאותם השרשים הטמונים ותקועים כבר באדמה, מהם הצמיחה חוזרת וקמה לתחיה. וע"י אותם הכוחות יתוקן השם כסדרו.

חידוש התורה בחודש זה

באחד לחדש הזה דיבר משה לישראל את משנה התורה, הוא ספר דברים - "בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה הזאת לאמור" וגו'. שם הוכיחם על כל אשר מרו את פי ה' בארבעים שנה שהיו במדבר, שם חזר ושנה להם הרבה מן המצוות שכבר נאמרו בהר סיני ובאהל מועד, וגם ביאר להם מצוות חדשות שעדיין לא נאמרו להם, וכן נתן להם את הברכות והקללות ויכינם לבוא לרשת את ארץ כנען, ויברך אותם לפני מותו. שלשים ושבעה יום דבר משה את כל הדברים האלה אל כל ישראל, באחד בשבט התחיל, ובשבעה באדר השלים. תחלת דיבורו (דברים א, ו): "רב לכם שבת בהר הזה, פנו וסעו לכם ובאו הר האמורי ואל כל שכניו וגו' עד הנהר הגדול נהר פרת". וסוף דבריו (דברים לג, כט): "אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה', מגן עזרך, ואשר חרב גאותך, ויכחשו אויבך לך, ואתה על במותימו תדרוך".

לכן אמרו חכמים האחרונים, משול אחד בשבט כיום מתן תורה. בששי בסיון ניתנה תורה לישראל, ואותו היום מסוגל לקבלת עול תורה ומצוות, בכל שנה. אף באחד בשבט נפתחים בלבות ישראל מעיינות חדשים של תורה, כיון שבו ביום ניתן לישראל משנה תורה, וכל הימים האלה שבין אחד בשבט לז' באדר, מסוגלים לזכות בהם לכח התחדשות בעסק התורה והמצוה.

ענייני יום ט"ו בשבט

חמשה עשר בשבט - הוא אחד מארבעה ראשי השנה שיש בכל שנה ושנה, ואלו הם: אחד בניסן, אחד באלול, אחד בתשרי, וט"ו בשבט. כל אחד מארבעה אלה הוא ראש השנה לענייניו (ע"פ המשנה ריש מסכת ראש השנה).

אחד בניסן - ר"ה למנין שנות מלכי ישראל ולסדר הרגלים שבשנה.

אחד באלול - ר"ה למעשר בהמה, שכל הבהמות הנולדות עד אחד באלול, נחשבות על השנה שיצאה ומתעשרות לעצמן, והנולדות אחריו נחשבות על השנה החדשה ומתעשרות לעצמן, ואין מעשרין מן הנולדות בשנה זו על הנולדות בשנה אחרת. (מעשר בהמה אינו כשאר מעשרות, אלא יש עליו קדושת קרבן, לפיכך אינו נוהג בזמן הזה).

אחד בתשרי - ר"ה לדין, וכל באי העולם עוברים לפניו ביום זה כבני מרון, ולמנין שמיטות ויובלות, ולמנין שנות ערלה בנטיעות חדשות ולמעשר תבואות וירקות.

חמשה עשר בשבט - ר"ה לאילן. למאי נפקא מינה? למעשרות.

הואיל והמעשרות אינם שוים בכל שנה, בשנה הראשונה שאחר שנת השמיטה, והשניה, והרביעית, והחמישית - שנות מעשר שני הן; והשנה השלישית והששית - שנות מעשר עני הן, מלבד מעשר ראשון שיש בכל השנים, והואיל ואין מעשרין מפירות שנה אחת על פירות שנה אחרת - איזה הוא היום שבו יוצאת שנה אחת ונכנסת שניה? חלוקי דינים וזמנים יש בענין זה בין ירקות ותבואה ופירות האילן, לזה ר"ה שלו ולזה ר"ה שלו, ופירות האילן - ראש השנה שלהם בט"ו בשבט.

וכן לענין ערלה ורבעי, נגמרת השנה בט"ו בשבט ולא באחד בתשרי. ויש אומרים שגם לענין פירות שביעית, הפירות שחנטו עד ט"ו בשבט של שנה שמינית, דינם כשל שביעית.

חנטו פירותיהם קודם ט"ו בשבט, הרי פירות אלה לכשיתבשלו על פירות אשתקד יחשבו, ואם חנטו לאחר ט"ו בשבט, על פירות השנה יחשבו. וחנִטה זו שאמרנו, לא פריחה היא, אלא תחילת הפרי וקודם שגדל שליש מגדלו המלא.

וקבעו חכמים את יום חמשה עשר בשבט כיום גבול בין שנה לחברתה, כיון שביום זה כבר יצאו רוב גשמי השנה ועלה השרף באילנות, וכל חנטה של פירות שהאילן יוציא מכאן ואילך מברכת השנה החדשה תהא, שכן בט"ו בשבט כבר נאגרו דישנה ושמנה של האדמה בתוכה, מגשמי החורף של אותה שנה. ולכן כל נטיעות שנוטעים מט"ו בשבט ואילך - בחזקת שייקלטו יפה ויוציאו פירות.

התאריכים של מכות מצרים

מכת בכורות היתה בט"ו בניסן, וכל מכה היתה חודש, נמצא שמכת חושך היתה בט"ו אדר - פורים דמוקפין, וכנגד זה לעם ישראל - "ליהודים היתה אורה ושמחה".

ומכת ארבה שהיתה חודש קודם - היתה בט"ו בשבט, מה עשה הארבה בט"ו בשבט? אכל את כל העצים והפירות, כך גם אנו אוכלים פירות בט"ו בשבט.

וכך כתוב בבעלי התוספות על הפסוק (שמות י, כג): "ולכל בני ישראל היה אור במשבותם". 'אור' בגי' "באדר", וכמו שהיה אור באדר אז לישראל, כך במפלת המן כתיב (אסתר ח, טז): "ליהודים היתה אורה ושמחה", "היתה אורה" לשעבר, כשהיה החושך במצרים - היתה אורה לישראל. (להתעדן באהבתך).

להתפלל על האתרוג כי ט"ו בשבט בחינת הלב

אמרו חז"ל בריש מסכת ראש השנה: באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי, בית הלל אומרים בחמשה עשר בו.

ואמר רבינו "הבן איש חי" זיע"א (לשון חכמים ח"א סי' לח), כי ביום זה נוהגים להתפלל על האתרוג, כיון שהוא כנגד עטרת היסוד, ותיקן תפילה מיוחדת לזה.

ו"הבני יששכר" (חודש שבט, מאמר ב' אות ב) רמז זאת במשנה (שם): "באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי, בית הלל אומרים, בחמשה עשר בו". ומדוע אמרה המשנה – ראש השנה 'לאילן' ולא 'לאילנות'? אלא לרמוז על האילן המיוחד שהוא האתרוג, כי ביום זה יש להתפלל שיזמן לו השם יתברך בחג סוכות אתרוג כשר ומהודר לקיום המצוה. והענין צריך ביאור.

וכתב בספר 'מועדי קדשך' לבאר, כי הנה ידוע שהאתרוג דומה ללב, והנה לב השנה הוא ט"ו בשבט, כמו שכתבו בספרים הקדושים שהרי הלב נמצא בסוף השליש הראשון של הגוף. וכמו כן ט"ו בשבט הוא בסוף השליש הראשון של השנה, ועל כן יש שייכות לט"ו בשבט עם האתרוג הדומה ללב.

והנה מהות הלב נראה בס"ד כי הוא ענין נעוץ סופו בתחילתו, והיינו כי הלב הוא המרכז שהוא מרכז את כל הגוף כענין לב האדם שהוא משפיע דם לכל הגוף, וכבר נודע כי הדם הוא החיות שבאדם, הרי כי הלב הוא המחיה את האדם ולכן הוא נתון במרכז. וזה ענין תורה נעוץ סופה בתחילתה כי כאשר תקח אות ל' מלעיני כל ישראל עם אות ב' מבראשית ברא אלהים הרי לב כי הלב הוא המקשר בין ההתחלה לסיום וכמו כן ט"ו בשבט הנקרא ראש השנה והוא נמצא במרכז השנה לפי שהוא הלב של השנה אשר ממנו נמשך חיות לאילן.

והנה בלב יש ב' חללים אחד טוב ואחד רע כמ"ש חז"ל בכל לבבך בשני יצריך ועל כן נהגו בט"ו בשבט להרבות באכילת פירות כי הנה האכילה היא נמשכת מתאות הלב, ואמנם אנו צריכים לעבוד את ה' ולשעבד לו גם את יצר הרע שבאדם, ועל כן מרבים באכילת פירות וע"י הברכה והלימוד שאוכלים לשם שמים, בזה משעבדים גם את היצר הרע שבאדם לעבודת ה' ואז האדם שלם עם ה' בכל לבבו.

וכתב שם בספר בני יששכר, וזה לשונו:

מה שקבלנו מאבותינו להתפלל בט"ו בשבט על אתרוג כשר ויפה ומהודר שיזמין השי"ת בעת המצטרך למצוה, כי הנה זה היום אשר עולה השרף באילנות, והוא כפי הזכות של כל אחד מישראל - הנה מה טוב ומה נעים שיתפלל האדם ביום ההוא ראשית יסוד הצמיחה שיזמין לו השי"ת לעת המצטרך את הפרי עץ הדר. והנה תפלתו תעשה פירות עכ"ל.

רמזי האילן

"אילן" גימטריא: "מלאך", רומז למה שאמרו חכמים (זוהר בראשית דף רנ"א ע"א) "אין לך כל עשב למטה, שאין לו מלאך מלמעלה שמכה בו, ואומר לו גדל". וזהו ראש השנה לאילן, שביום זה בא השרף לאילנות, ומתחילה פריחתן וגידולן.

בעלי הרמז רמזו לאמר: "עץ פרי" גימטריא: "שפע", כלומר על ידי ברכת "בורא פרי העץ", שאנו מברכים על הפירות ואכילתם, רוצים אנו לדבוק ולקבל מאותו השפע העליון היורד ביום זה אל האילנות, כמאמר חכמינו, שביום זה בא "השרף" לאילנות.

וגורי האר"י הקדוש הוסיפו ואמרו: "אילן" בגימטריא של שמות הקדושים: "הוי"ה אדנ"י" העולים צ"א. ובעלי הסוד יודעים בתיקונים הנשגבים הנעשים על ידי מיזוג שני שמות קודש אלו. ולכן ראוי בראש השנה "לאילן" לאכול פירות ה"אילן" ולברך עליהם בכוונת הלב, ולייחד ב' שמות קודש הללו.

ומכאן גם המנהג הנאה להפריש ביום ט"ו בשבט צ"א פרוטות לצדקה כמנין "אילן", וגם בגימטריה "מים" (עם הכולל), כי מיום זה ואילך גדלים האילנות על מי השנה הבאה. (עיין להלן)

"אילן" – בגימטריא: "אמן", כלומר העונה "אמן" על הברכות, אף הוא בכלל התיקונים הנפלאים ואשרי חלקו וטוב לו.

יתירה מזו, "אמן" - הוא ר"ת: "אל מלך נאמן", כלומר שעל ידי ההסתכלות המעמיקה ב"אילן", כיצד גידולו מזרע קטן, פריחתו והבנת פירותיו, מתעוררת האמונה בבורא העולם, משתרשת ומתחזקת בראותינו מה רבו מעשיו יתברך, מה עמקו מחשבותיו. וכבר אמר נעים זמירות ישראל (תהלים עג, כח): "ואני קרבת אלהים לי טוב שתי בה' מחסי" כלומר טוב לדבוק ולבטוח בה', והוא רמוז בר"ת "שבט" – "ט'וב ש'תי ב'ה'", שעל ידי כח הצומח הגדל בחודש שבט, מתחזקת האמונה והבטחון בבורא העולם יתברך שמו.